Hebrew Russian
דף הבית » הישגי המשרד » זיכוי בעבירה של אלימות במשפחה


בית משפט השלום בבאר שבע

ת"פ 1672-09     מ.י. נ' #####


בפני שופט אור אדם

המאשימה: מדינת ישראלע"י ב"כ עו"ד בת-אל חיים יואל

נגד

הנאשם: ##### ###### – בעצמוע"י ב"כ עו"ד דמיטרי ורניצקי 

הכרעת דין


1. הנאשם עומד לדין, בטענה כי ביום 19.1.09 תקף את אשתו, בכך שדחף אותה בשתי ידיו בחזה, בעודו שרוי בגילופין. לפיכך מיוחסת לו עבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות בהתאם להוראות סעיף 379 + 382 (ב) (1) לחוק העונשין תשל"ז – 1977. 
2. ההגנה טענה למעשה שלוש טענות חלופיות: ראשית, נטען כי עובדתית לא מדובר בדחיפה אלימה, אלא ב"הזזת" המתלוננת שהסתירה לנאשם את הטלוויזיה. שנית, נטען ל"הגנה מן הצדק", כיוון שהתיק כנגד מעורב אחר באירוע, הבן רומן, נסגר מחוסר עניין לציבור למרות שהיו ראיות כי איים על הנאשם וחרף העובדה שהיה תלוי ועומד כנגדו מאסר על תנאי בר הפעלה. שלישית, נטען כי בנסיבות העניין מדובר ב"זוטי דברים" משום שנוכח נסיבות האירוע והאינטרס הציבורי - המעשה הוא קל ערך.3. אציין כבר עתה בפתח הכרעת הדין כי החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק. יתכן שלא היה די בכל אחת מן הטענות שהעלה הסנגור לחוד זו מזו כדי להביא לזיכוי, אולם בהצטברן יחד נוטה הכף לעבר זיכוי הנאשם. 
4. ראשית באשר למחלוקת העובדתית – המאשימה ביקשה לבסס את הוכחת האישום על עדותה של המתלוננת יחד עם עדותו של הבן ####. דא עקא, המתלוננת לא זכרה את נסיבות הדחיפה ולא יכולה הייתה לתת פרטים מלאים, למעט עצם העובדה שהיא זוכרת כי הנאשם דחף אותה. הבן #### טען כי איננו זוכר דבר, ועדותו הוגשה לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971. 
לפיכך, הגם שאני דוחה את עדותו של הנאשם כבלתי מהימנה, הרי שאין בפני בית המשפט די ראיות כדי לקבוע באופן ברור מה בדיוק אירע בעניין מבחינה עובדתית. במצב כזה, על הנאשם ליהנות מהספק כי מדובר בדחיפה מינורית.
5. המתלוננת #### ###### העידה, כי כאשר הנאשם צורך אלכוהול הוא לעיתים נהיה אלים כלפיה. ביום האירוע, 19.1.09, הוא דחף אותה. כאשר היא נשאלה לגבי תיאור הדחיפה, היא אמרה שאיננה זוכרת את האירוע לפרטיו ואיננה יכולה להדגים אותו. העדה לא זכרה את פרטי הדחיפה גם לאחר שרעננה את זכרונה מהאמור בהודעתה (ע' 6 ש' 23 ; ע' 9 ש' 3 לפרוטוקול). המתלוננת הוסיפה כי הגישה את התלונה על מנת להפחיד את הנאשם, כדי שיהיה שקט בבית (ע' 6 ש' 25 ; ע' 7 ש' 20 ; ע' 8 ש' 17 לפרוטוקול). בחקירה הנגדית אישרה המתלוננת כי מדובר היה בוויכוח עם צעקות הדדיות, והיא הרגישה לא בנוח מהשכנים ומהילדים (ע' 9 ש' 27-32 לפרוטוקול). עוד היא אישרה כי באותה תקופה היא רצתה להתגרש ואף התייעצה עם עורך דין. המתלוננת נשאלה אם יתכן שהנאשם לא דחף אותה אלא הזיז אותה, והשיבה שוב כי היא סבורה שמדובר בדחיפה, אבל איננה זוכרת בדיוק את נסיבות האירוע (ע' 10 ש' 25-28 לפרוטוקול). לסיכום עדות המתלוננת: יש ממש בטענת המאשימה כי אין מדובר בעדה שניסתה להשחיר את הנאשם, או להעיד באופן מגמתי. ניכר כי העדה איננה רוצה לפגוע בנאשם ויתכן שמכאן באה אותה "שכחה". מכל מקום, העדה לא ידעה לתאר את טיב הדחיפה, נסיבות הדחיפה ועוצמתה, או להכחיש כי מדובר בהזזתה בכח ולא בדחיפה.
6. עד התביעה השני, בנם של הנאשם והמתלוננת, #### #######, טען בעדותו כי המקרה אירע מזמן ואיננו זוכר דבר. העד המשיך לטעון כך במהלך כל עדותו, גם בחקירה הנגדית גם לאחר שרוענן זכרונו מהודעתו במשטרה וגם לשאלות בית המשפט. בתום עדותו אמר העד #### ביוזמתו: "אני שואל אם לא ניתן לקצר את המשפט הזה. רוצים לחיות בשקט. אני אגיד לך שאני לא זוכר, לא זוכר..." (ע' 19 ש' 16-17 לפרוטוקול). בנסיבות אלה, הגישה המאשימה את אמרתו של #### במשטרה אשר סומנה ת/1, וביקשה להעדיף אותה על פני עדותו מכוח הוראות סעיף 10 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971. בהודעה מתאר העד ####: "הערב שיחקתי במחשב. הוא אבא שלי היה שיכור. הוא התחיל בלי סיבה לצעוק עלי ועל אמא, ואז התחיל לדחוף אותה. התעצבנתי ובאתי אליו והחזקתי אותו שיעזוב אותה, ואז נרגע קצת, והוא שוב התחיל עם הבלגן והתחיל לצעוק ודחף אותה שוב. אז אני מעצבים אמרתי לו שאני אביא חברים שיטפלו בו, אבל לא אמרתי את זה ברצינות, רק רציתי שירגע, אבל הוא התעצבן עוד יותר ואני יצאתי מהבית ואמא והוא נשארו" (ת/1). בעדותו של הבן ####, ניתן היה להתרשם, כי העד במתכוון נמנע מלהעיד על הזכור לו מהאירוע. הוא התחמק מלהשיב על שאלות בטענה כי איננו זוכר דבר, הגם שמדובר היה באירוע ייחודי ויוצא דופן, שוודאי יכול היה לזכור לפחות חלקים ממנו. מדובר איפוא בעד שקשה לסמוך על עדותו. 
7. הסנגור ציין, כי גם אם יעדיף בית המשפט את האמרה במשטרה על פני העדות בבית המשפט, הרי שלא ניתן להרשיע את הנאשם על סמך האמרה, כאשר כל עוד אין בחומר הראיות חיזוק לאותה אמרה. אין ממש בטענה זו, באשר המאשימה ביקשה למעשה לסמוך את ההרשעה על עדותה של המתלוננת בבית המשפט, כי אכן הייתה דחיפה, כאשר אמרת החוץ של הבן רומן, מתווספת אליה רק כגורם מחזק ולא כראיה עצמאית המבססת את ההרשעה. 
8. כאמור לעיל, עדותו של העד #### ###### לא הייתה מהימנה בלשון המעטה. מדובר בעד בעייתי, שלא היסס להסתיר את הדברים הידועים לו בעת מתן עדותו. מדובר בעד שהוא עצמו איים במהלך האירוע על הנאשם. בנסיבות אלה, הגם שניתן להעדיף את האמרה במשטרה על פני עדותו בבית המשפט, הרי שנוכח הבעייתיות בעדות העד, משקלה של האמרה הינו משקל נמוך. 
9. מנגד העיד הנאשם. בהודעתו של הנאשם במשטרה ת/2, הוא מציין כי שתה קצת וודקה והסתכל בטלוויזיה, התחיל וויכוח בינו לבין המתלוננת איזה ערוץ לראות בטלוויזיה, והיו צעקות הדדיות, אולם הוא הכחיש כי דחף את אשתו. הוא ציין כי בגלל הצעקות יצא הבן #### ואיים עליו שהוא יביא חברים שלו אשר ירביצו לנאשם. בעדותו בבית המשפט, בחקירה הראשית חזר הנאשם על עיקר גרסתו לגבי הוויכוח בנוגע לטלוויזיה שעלה לטונים גבוהים, והכחיש כל מגע פיזי עם המתלוננת. בקשר לאיומים שהשמיע כלפיו הבן ####, בתחילה טען הנאשם כי כל מה ש#### אמר היה ש"די לצעוק". רק לאחר ששב ועיין בהודעתו ובתשובה לשאלות מנחות של הסנגור, אישר, בקושי, ש#### גם אמר שיביא חברים. רק בחקירה הנגדית, ולאחר שאלות חוזרות ונשנות, ולאחר שהתובעת הטיחה בו שלא ייתכן שהאירוע התלהט כך רק על רקע ויכוח ללא מגע השיב הנאשם: "לא דחפתי. מתי שהיא עמדה אולי הזזתי אותה... הזזתי אותה בגלל שאני לא רואה את הטלוויזיה..." (ע' 24 ש' 24-31 לפרוטוקול). עם זאת, הנאשם עמד על כך שהוא הזיז את המתלוננת, כאשר הוא יושב וכאשר שולחן סלון קטן מפריד בינו ובין המתלוננת. 
טענתו של הנאשם לגבי "הזזת" המתלוננת כי הסתירה לו, הינה טענה כבושה שלא בא זכרה לא בחקירתו במשטרה ולא בחקירה הראשית, ולכן ערכה מועט. גם התיאור כאילו האישה עומדת ומסתירה את הטלוויזיה, והנאשם יכול להזיז אותה ממקומה בעודו יושב על הספה, כאשר לפניו עוד ניצב שולחן – הוא תיאור שנראה על פניו בלתי אמין. לפיכך, קשה לקבל את גרסתו של הנאשם כי מדובר היה רק בהזזת המתלוננת ולא בדחיפתה. 
10. ההכרעה העובדתית בתיק זה היא איפוא קשה ומורכבת. קשה לסמוך על עדויותיהם של הבן #### ושל הנאשם עצמו, אשר עדויותיהם מבולבלות ואינן מתיישבות עם המציאות. בית המשפט נותר עם עדותה של המתלוננת לבדה. דא עקא, המתלוננת לא זכרה את מירב הפרטים לגבי הדחיפה. היא זכרה כי הייתה דחיפה, אולם לא יכלה לתאר כיצד בוצעה הדחיפה, מה הייתה עוצמת הדחיפה, מה היו הנסיבות שהובילו לדחיפה וכיוצא באלה פרטים שהיו משכנעים את בית המשפט כי מדובר בתקיפה של ממש ולא במגע רגיל בין בני זוג במהלך וויכוח. התובעת טענה, ויש בכך מידה של צדק, כי אלמלא מדובר היה בדחיפה אלימה ומסוכנת, לא היה הבן #### יוצא מחדרו ונזעק להגן על אמו על ידי איומים על האב, ולא הייתה המתלוננת ניגשת להתלונן במשטרה. טענה זו שובה את הלב ויתכן מאוד כי היא מעידה שאכן מדובר היה בדחיפה אלימה. יחד עם זאת, כאשר נותרה עדותה של המתלוננת לבדה והיא איננה זוכרת פרטים רבים, קשה לקבוע עובדות ברורות מעבר לכל ספק סביר, וקביעה זו מתחזקת נוכח הטענות המשפטיות. 
11. הגנה מן הצדק –  לב הטענה שהעלה הסנגור בעניין זה, נטוע בכך שהוגש כתב אישום בקשר לאותו אירוע נגד הבן רומן איסקוב, בגין עבירת איומים שביצע כלפי הנאשם. #### ביצע עבירה זו כאשר מאסר על תנאי תלוי ועומד כנגדו. תיק זה נסגר מחוסר עניין לציבור בעוד התיק הנוכחי נותר תלוי ועומד. 
12. הגנה מן הצדק היא הגנה חדשה שטרם התגבשה כדבעי. סעיף 149 (10) לחסד"פ מורה כי ניתן לבטל כתב אישום בנסיבות בהן: "הגשת כתב האישום או ניהול ההליך הפלילי עומדים בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית". העובדה שהמחוקק הקנה להגנה זו מעמד סטאטוטורי, מעבר לקיומה בהלכה הפסוקה בעבר, מדגישה ביתר שאת את הצורך לבחון אם בנסיבות העניין אכן תחושת הצדק תיפגע מניהול הליך פלילי. 
13. בהתאם להלכה הפסוקה יש לבחון את הטענה בשלושה שלבים: ראשית, בחינת עוצמת הפגם שבהתנהלות המאשימה. שנית, איזון בין הערכים הנוגדים, היינו אם בהתחשב בכלל נסיבות העניין והאינטרסים הנוגדים, יש בקיומו של ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות. שלישית, בחינת הסעד המידתי הראוי בגין ההפרה (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט (6) 227).
14. בית המשפט העליון קבע בעניין טענות אפלייה דומות, כי ראוי לבחון את שיקולי התביעה, שלה נתונה הפררוגטיבה להעמדה לדין, ורק אם מתגלים שיקולים פסולים יש מקום לקבלת טענת האפלייה. כב' השופט ג'ובראן קבע, שלא כל הבחנה בין העמדתם לדין של שני פרטים, יהא עניינם דומה ככל שיהיה, מהווה אכיפה בררנית. אמנם, החלטה להעמיד אדם לדין אינה יכולה להיעשות בשרירות, ועליה לעמוד במבחנים המקובלים לגבי כל החלטה מינהלית, אבל לשם העלאת טענה בדבר 'הגנה מן הצדק', הנשענת על טענה לאכיפה בררנית, יהיה על הטוען להראות: ראשית, כי מדובר בהבחנה בין מי שהדמיון ביניהם רלוונטי לעניין. שנית, כי בבסיס ההבחנה ניצב מניע פסול (ע"פ 3215/07 פלוני נ' מדינת ישראל, (2008)). 
כב' השופטת חיות הוסיפה וקבעה, כי כל עוד לא הסתבר שאי העמדתם לדין של חלק מן המעורבים בפרשה פלונית נבע משרירות או משיקולים פסולים - אין באכיפה חלקית, אף שהיא פוגעת בעיקרון השוויון, כדי להצדיק ביקורת שיפוטית פולשנית על הכרעת התביעה (ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (2008) ; ור' לאחרונה ע"פ (מח' י-ם) 25206-02-11 מדינת ישראל נ' א"א (2012)).
15. מן הכלל אל הפרט - בעניין זה טען הסנגור כאמור לעיל, כי ראוי לזכות את הנאשם מחמת הגנה מן הצדק או אכיפה בררנית, לאחר שהתיק המקביל שהוגש כנגד הבן רומן נסגר מחוסר עניין לציבור. אין מחלוקת כי הבן רומן איסקוב איים על אביו בעת האירוע, וכי היו די ראיות להעמידו לדין, כאשר הוא עצמו מודה באיום. אין מחלוקת כי רומן איסקוב הורשע ביום 25.4.07 בת"פ 2409/06 בעבירת איומים ונגזר עליו מאסר על תנאי. אין מחלוקת שהוגש נגדו כתב אישום בת"פ 1673/09. אין מחלוקת כי ביום 12.9.11 החליטה המאשימה לחזור מכתב האישום לפני מענה והורתה על סגירת התיק מחוסר עניין לציבור (נ/2, נ/3). המאשימה הצדיקה את סגירת התיק כנגד רומן איסקוב, בכך שהוא ביצע את עבירת האיום כלפי אביו הנאשם דנן, ללא כוונה של ממש וכדי להגן על אמו שהותקפה באותה עת. עוד ציינה המאשימה כי יש הבדל בין עבירת אלימות במשפחה שהיא בעלת חומרה מיוחדת לעבירת איומים שנאמרה על ידי בן כדי להגן על אמו, לנוכח עבירת האלימות במשפחה.
16. כעולה מההלכה הפסוקה שפורטה לעיל, לא כל אבחנה תהווה אפליה שתביא לביטול כתב אישום. בענייננו, מדובר בעבירות שונות שביצעו הנאשם והעד רומן איסקוב ובנסיבות שונות של ביצוע העבירות. ההחלטה על סגירת התיק נגד הבן רומן איסקוב, אשר איים על אביו, במהלך אירוע בו ראה את האב מתקיף את האם, נראית על פניה כהחלטה הנמצאת במתחם הסבירות, הנתון למאשימה ככל רשות מנהלית, בעת קבלת החלטותיה. לו היה מדובר בטענה זו כשלעצמה, הייתי דוחה אותה על הסף, נוכח הפררוגטיבה של המאשימה בהגשת כתבי אישום, ושיקול הדעת הרחב הניתן לה לשם כך. יחד עם זאת, לטענה זו של אפליה פסולה ובעיקר של "תחושת-בטן" של חוסר הגינות, מכך שנגד מעורב אחר באותו אירוע נסגר התיק מחוסר עניין לציבור (למרות שביצע עבירת איום חרף מאסר על תנאי) – לתחושה זו יש משקל כלשהו במסגרת כלל השיקולים של התיק. 
17. זוטי דברים – בעניין זה טענתו של הסנגור המלומד הינה כי מדובר בדחיפה בודדת ומינורית. המתלוננת לא זכרה את פרטיה ואת עוצמתה. יש להכריע איפוא לטובת הנאשם כי מדובר בדחיפה בעוצמה נמוכה, והכל במהלך וויכוח בין בני זוג בו הושמעו צעקות הדדיות, כשהמתלוננת לא נפלה ולא נחבלה. 
18. סעיף 34 י"ז לחוק העונשין תשל"ז 1977 קובע כדלקמן: "לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה, אם, לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך". כב' השופט קדמי קובע בספרו כי זוהי הוראה חדשה שבאה להעניק לבית המשפט סמכות ליטול ממעשה את פליליותו, בשל היותו בעל משמעות נמוכה מההיבט של האינטרס הציבורי, גם אם פורמאלית נתקיימו יסודות העבירה. מדובר למעשה במעין עילת סגירה של "העדר עניין ציבורי" בשל מעשה פעוט ערך. התיקון העניק לבית המשפט סמכות למתוח קו גבול מינימאלי בתוך התחום הפורמאלי של האיסור הפלילי, באשר למה שאין הצדקה להטיל בגינו חותם פלילי (י. קדמי, על הדין בפלילים חוק העונשין, מהדורה מעודכנת תשס"ה 2004, חלק ראשון, ע' 555). 
19. להלן כמה מקרים בהם הועלתה בפסיקה טענה זו:
א. ברע"פ  2788/00 נמר נ' מד"י (2000), נדחתה בקשתו של נהג מונית שטען טענת זוטי דברים לגבי עלבונות שהטיח בנוסעי המונית.ב. במסגרת ע"פ 807/99, מדינת ישראל נ' חיים עזיזיאן, פ"ד נג (5) 747, נדחתה הטענה לגבי גניבת חפץ בעל ערך מינורי ונקבע כי הערך האפסי של החפץ הגנוב הוא רק אחד השיקולים לעניין החלת ההגנה של זוטי דברים. כשהחפץ ניטל מתוך דירה בעת שהמון מתפרע פרץ את הדירה וההמון בוזז אותה - לא יוכל ליהנות מהגנתו של הסעיף כי טיבו של המעשה מחייב תגובה עונשית מבחינת האינטרס הציבורי.ג. בע"פ 4596/98 פלונית נ' מדינת ישראל (2000), נשללה הטענה כי אלימות כלפי ילדים, כאשר היא ננקטת כאמצעי ענישה חינוכי, יכולה להיכנס בגדר זוטי דברים.ד. בע"פ 5498/10, פלוני נ' מדינת ישראל ואח' (2011), דן בית המשפט העליון באיומים בין בני זוג וקבע כי אם המתלוננת היתה מבוהלת ונסערת מדברי בן זוגה, אין לראות בדברי האיום זוטי דברים.ה. במסגרת רע"פ 7433/05, ד"ט נ' מדינת ישראל (2005), נדונה דרישה לפיצוי הנאשם, לאחר שבית המשפט המחוזי זיכה נאשם מחמת "זוטי דברים", כאשר מדובר היה בהחלפת יריקות תוך כדי ויכוח.ו. בע"פ 5672/05, טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (2007), נדחתה טענת זוטי דברים לגבי עבירה של הסדר כובל בניגוד לחוק ההגבלים העסקיים. נקבע כי באופן עקרוני ניתן להחיל את סייג זוטי הדברים גם על חוק ההגבלים העסקיים, אולם יש לפרש את הסייג בצמצום. הסיבה לצמצום היקפו של הסייג נעוצה בכך שחוק ההגבלים העסקיים עצמו מכיל "פתחי מילוט" מפני הגדרתו הרחבה של ההסדר הכובל. מנגנונים אלה אינם מייתרים את הסייג הכללי של זוטי דברים, אך משפיעים על תחום פרישתו.ז. ממש לאחרונה, בעניין דומה לענייננו, במסגרת ע"פ (מח' י-ם) 32571-07-11 דוד גולברג נ' מד"י (2011), כאשר אשת הנאשם מנעה ממנו לישון, והוא חיבק אותה ודחף אותה מחוץ לחדרו, ולאחר שנפלה הוסיף ודחף אותה, קבע בית המשפט המחוזי כי נוכח ההשפלה שבדחיפת האשה, לא ניתן לראות במעשה מעשה קל ערך המצדיק את תחולת הסייג של זוטי דברים.ח. לעומת זאת בעק"פ (מח' חיפה) 14134-03-09 אסתר ויוסף סגל נ' בנק הפועלים ואח' (2009), בערעור בנוגע לזיכוי מעבירה על חוק איסור לשון הרע, נקבע כי משלוח מכתב ע"י בנק לערבים בקשר לעיקול דירת הקובלים, חוסה תחת הסייג של זוטי דברים.ט. במסגרת ע"פ (מחוזי חי') 2678/01 פלוני נ' מדינת ישראל, (2005), נדחתה טענה של זוטי דברים, ונקבע כי ההגנה תחול רק באותם מקרים בהם אין במעשה עצמו מידה מינימלית של סכנה לערך החברתי המוגן ואין הוא הולם מבחינה עניינית את המושג של עבירה פלילית. בחינת המקרים הראויים להכנס לגדרו של סעיף 34 י"ז לחוק העונשין צריכה להעשות בזהירות מרובה, כדי שלא לרוקן מתוכן דווקא את העבירות הקלות, וכל זאת בהתחשב בתוצאה המחוייבת מקבלת ההגנה, שהינה זיכויו של הנאשם.י. לעומת זאת במסגרת ת"פ 4909/02 (שלום נצרת) מ"י נ' כספי (2003), זוכתה הנאשמת מעבירה של תקיפת בן זוג, בטענה של זוטי דברים, כאשר מדובר היה בדחיפה על רקע ויכוח.  כב' הש' רוטפלד האפט מדגישה כי אין תופעה חברתית של "אישה מכה" ועובדה זו נלקחה במכלול השיקולים שהביאו לזיכוי הנאשמת.יא. במסגרת ת"פ 4993/05 (של' ת"א) מ"י נ' צבי יאיר (2007), זוכה נאשם מעבירות של תקיפת בת זוג והיזק לרכוש במזיד. לאחר קביעות מהימנות, כל שנותר זו דחיפה שבגינה לא נגרמה למתלוננת כל פגיעה ועל רקע זה, נקבע כי מדובר בזוטי דברים. יב. בת"פ 22836-03-11 (של' ראשל"צ) מדינת ישראל נ' סטיוחין (2011), הרשיעה כב' הש' דקל-נווה את הנאשם בחלק מהעבירות, אולם זיכתה אותו בטענת זוטי דברים, מעבירה של תקיפה סתם של בתו, שהתבטאה באחיזה בשתי ידיה של הבת, שהעידה שייתכן שהדבר נעשה כדי להסב את תשומת ליבה והיא השתחררה בנקל מהאחיזה. יג. גם בפסק הדין בת"פ 40358-12-09 (של' רמלה) מדינת ישראל נ' עמרם דרעי (2011), קיבל כב' השופט קובו טענת זוטי דברים. האישום ייחס לנאשם עבירה של ניסיון תקיפה, בכך שתוך כדי ויכוח עם בנו, הרים את ידו לעברו. בית המשפט מדגיש כי לאור טיבו של המעשה אשר כלל הרמת יד בלבד, ללא שום ניסיון ממשי לפגוע במתלונן, קמה לנאשם הגנת זוטי דברים.
20. נמצא איפוא, כי הגנת זוטי הדברים נועדה למקרים מינוריים, לנסיבות בהן אדם רגיל לא היה בא בתלונה עליו. יחד עם זאת, הפסיקה קבעה כי יש לבחון בזהירות הגנה זו, כדי שלא לרוקן מתוכן כל עבירה קלה. 
21. יצויין כי בהלכת ע"פ 4596/98 פלונית, שם נשללה האפשרות הגנת זוטי דברים לגבי אלימות כלפי ילדים, קבעה כב' השופטת בייניש כדלקמן: 
"יטען הטוען כי בקביעתנו זו, גוזרים אנו על הציבור גזירה שלא יוכל לעמוד בה, שהרי בקרבנו מצויים הורים לא מעטים, העושים שימוש בכוח שאינו מוגזם כלפי ילדיהם... ...בסייגים המוכרים לפטור מאחריות פלילית יש, לגישתי, כדי לבטא הבחנה הולמת בין שימוש בכוח בידי הורים למטרות של 'ענישה חינוכית' שפסולה היא ואף אסורה, לבין שימוש סביר בכוח שנועד למנוע נזק לילד עצמו או לזולתו, או לאפשר קיום מגע קל, גם אם תקיף, בגופו של ילד לשם שמירה על הסדר. בנוסף, קיימות בדין הפלילי 'מסננות' מספיקות, על מנת שמקרים קלי ערך, לא ייכנסו לגידרו. כך למשל ניתן בידי התביעה שיקול-דעת שלא להעמיד לדין בהעדר עניין לציבור (סעיף 56 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב התשמ"ב-1982); כן מצויה בדין הפלילי הגנת "זוטי דברים" (סעיף 34יז לחוק העונשין), שאף בה יש כדי למנוע הטלת אחריות פלילית בשל שימוש בכוח קל ערך של הורה כלפי ילדו. זאת ועוד. בדרך כלל, מעשה שאדם בעל מזג רגיל לא היה בא בתלונה עליו איננו מהווה יסוד לאחריות פלילית. לכן, לדוגמה, לא כל נגיעה שגרתית של אדם בזולתו תגרור הטלת אחריות פלילית על מבצעה, גם אם תיכנס היא, לכאורה, בגדר יסודותיה הפורמליים של עבירת התקיפה.... ...לגישתי, ניתן לסמוך על המסננות שהזכרתי, שבאמצעותן לא תוטל אחריות פלילית על הורה במקרים קלי ערך שאינם מצדיקים אכיפה במסגרת דיני העונשין..." (ע"פ 4596/98 - פלונית נ' מדינת ישראל . פ"ד נד(1), 145). כב' הנשיאה בדימוס מוצאת איפוא, כי גם בעבירות של אלימות במשפחה אפשר ומגע יומיומי לא יעבור את גדר קו הגבול הפלילי. לשם כך נועדו ה"מסננות" של שיקול דעת התביעה, ובמקרים חריגים, הגנת זוטי הדברים.
22. מן הכלל אל הפרט - המאשימה טענה כי יש לדחות על הסף את הטענה בדבר "זוטי דברים", כאשר מדובר בעבירה של אלימות במשפחה. היא ציינה כי המחוקק ובתי המשפט קבעו כי יש להחמיר בענישה בעבירות של אלימות במשפחה. כאשר מדובר במתלוננת שחיה בפחד ושהנאשם תקף אותה על ידי דחיפתה, וודאי שאין הנאשם זכאי להנות מהגנת "זוטי הדברים". אף כאן, יש ממש בטענת התובעת. נוכח החומרה שמצא המחוקק ומצאו בתי המשפט בעבירות האלימות במשפחה, הרי שאין להקל ראש בכל אלימות במשפחה תהא אשר תהא (ור' לעניין זה בע"פ 4596/98 הנ"ל). יחד עם זאת, במשקל המצטבר של כלל הטענות, וכאשר יש לפרש לטובת הנאשם כי מדובר היה בדחיפה מינורית במהלך ויכוח, הרי שלטענת זוטי הדברים יש משקל מה בהצטברה לכלל הטענות, הן לעניין המסד העובדתי להכרעה והן לעניין טענת האפליה. 
23. סיכומו של דבר – באשר להכרעה העובדתית כאמור לעיל דחיתי את עדותו של הנאשם. אני קובע איפה שבמהלך הוויכוח בין הנאשם והמתלוננת, הייתה גם דחיפה. יחד עם זאת, אינני יכול לדעת את עוצמתה ואת נסיבותיה. הנאשם זכאי ליהנות מפרשנות ממזערת ככל הניתן של הדחיפה.
24. עתה נותר לקבוע מבחינה משפטית, אם יש מקום להרשיע את הנאשם כאשר מדובר בדחיפה מינורית כזו, במהלך ויכוח בין בני זוג, אשר ממשיכים לחיות בצוותא, כאשר תיק בגין אותו אירוע כנגד הבן נסגר מחוסר עניין לציבור, למרות שהיו ראיות לחובתו והיה אף מאסר על תנאי.
25. שקלול טענות והצטברותן – כמתואר לעיל לגבי טענת הגנה מן הצדק, הבדיקה איננה פשוטה וחד משמעית, בחינת שחור ולבן, אלא טעונה מערכת איזונים ושיקולים, במסגרתה נבחנת עוצמת הפגם, נערך איזון בין הערכים הנוגדים, אם בהתחשב בכלל השיקולים הנוגדים, יש בקיומו של ההליך הפלילי משום פגיעה חריפה בתחושת הצדק וההגינות, וכן נבחן הסעד המידתי הראוי. נמצא איפוא, כי יש לבחון טענות מעין אלה באופן מורכב, תוך איזון בין שיקולים שונים, מתן משקל הולם לאותם שיקולים, ובחינת מערכת השיקולים הנוגדים תוך איזון ביניהם.כך למשל, בעניין בר"ש 2736/11 - מדינת ישראל נ' ד"ר משה פרלמוטר (2011), עלו מספר טענות לגבי התנהלות לקויה של המוסד לביטוח לאומי, המקימה טענת הגנה מן הצדק. בית המשפט העליון קבע כי כלל הנסיבות בהצטברותן, מצדיקות את תחולתה של טענת ההגנה.
26. בענייננו, באשר לטענת ההגנה מן הצדק – אין מדובר באכיפה בררנית כפי שהיא מובאת בהלכה הפסוקה. לא מדובר בשניים שנאשמו באותה עבירה, כאשר נסיבותיהם דומות, ובאופן שרירותי החליטה המאשימה להעמיד אחד מהם לדין ולסגור את התיק נגד השני. יחד עם זאת, עולה תחושה של חוסר נוחות, מהעובדה שהעד רומן איסקוב הועמד לדין בגין עבירת איומים, ולמרות עבר פלילי ומאסר על תנאי בר הפעלה, נסגר נגדו התיק מחוסר עניין לציבור, בעוד המאשימה המשיכה לנהל את התיק נגד אביו בקשר לאותו אירוע.
כך גם בנוגע לטענה בדבר זוטי דברים - אלימות במשפחה איננה עניין של מה בכך. שומה להגיש כתבי אישום בעבירות של אלימות במשפחה ולהחמיר בענישה. יחד עם זאת, כאשר מדובר בוויכוח במהלכו שני הצדדים צעקו זה על זה, ואחד הצדדים נתן דחיפה לרעהו, דחיפה שיש להניח לטובת הנאשם כי לא הייתה בעוצמה חזקה, הרי שמשקלו של המעשה הינו נמוך מבחינת פליליותו. גם אם אין מדובר בתחולת הסייג של זוטי דברים כשלעצמו, הרי בהצטרף שיקול זה לשיקולים האחרים שפורטו לעיל – הרי שנסוג האינטרס הציבורי שבהרשעה בתיק. 
27. כמתואר לעיל, ככלל, יש אינטרס ציבורי חשוב בניהול תיקי אלימות במשפחה, לא אחת גם חרף עמדת המתלוננת, ואין צורך להכביר מילים על "תסמונת האשה המוכה" (ר' ע"פ 11847/05 מדינת ישראל נ' פלוני, (2007)).
28. יחד עם זאת, במקרים בהם בני הזוג שבו להתגורר בצוותא, יש בניהול הליכים פליליים כדי לפגוע במרקם המשפחתי העדין. לפיכך יש לבחון את הסיטואציה היטב, להביא בחשבון את חומרת המעשה, את העבר הפלילי, את הסיכון להישנות התנהגות דומה בעתיד וכיוצא באלה שיקולים ענייניים, כדי למצוא אם אכן האינטרס הציבורי יצא נשכר מניהול התיק הפלילי. בתיק הנדון התרשמתי כי כלל הנסיבות מטות את הכף נגד הרשעת הנאשם, כמתואר לעיל.

29. נוכח כל האמור לעיל החלטתי לזכות את הנאשם מחמת הספק. 

ניתנה היום, ‏כ"ד אב תשע"ו, ‏28 אוגוסט 2016, במעמד הצדדים

אור אדם, שופט